פסק-דין בתיק ע"א 34855-04-10

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת ארנה לוי) מיום 12.4.10 בו קבע בית המשפט את שיעור הפיצויים שעל המערערות לפצותו בגין פגיעתו ביום 6.4.87, (להלן: התאונה), זאת לאחר החלטתו מיום 13.4.08 בשאלת האחריות, החלטה עליה הוגש ערעור המערערות (ת.א. 66352/04).

רקע עובדתי, ההחלטה ופסק הדין:

1.         המשיב, יליד 1982, נפגע לטענתו ביום 6.4.87 עת נפל מגג מקלט ציבורי, המצוי בשטחה של המערערת 1 (להלן: העירייה), המבוטחת באמצעות המערערת 2 (להלן: המבטחת), ונגרם לו שבר במרפק שמאל.

התביעה במסגרתה ניתנה ההחלטה וניתן פסק-הדין, הוגשה רק בשנת 2004, אולם במהלך הדיון בפני בית-משפט קמא, הסתבר כי המשיב באמצעות הוריו הגיש עוד בשנת 1999, תביעה בגין התאונה לבית-משפט השלום בבת-ים, באמצעות עו"ד סוקולובסקי, תביעה שנמחקה (להלן: התביעה הקודמת).

בנוסף, הגיש המשיב, אף זאת באמצעות הוריו, תביעה בחברת 'ענבל' במסגרת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן: התביעה בענבל).

2.         המשיב בתביעתו ובעדותו בפני בית-משפט קמא, טען כי התאונה אירעה לאחר שטיפס על מקלט, שניתן לטפס בקלות אל גגו באמצעות מישורים משופעים, וכפי שנהגו ילדי השכונה לטפס לגג המקלט דרך השיפועים ולגלוש עליהם. ביום האירוע, בשעות אחר-הצהריים, התיישב, כמו במקרים קודמים אחרים, על קצה הגג, אשר לפתע נשבר תחתיו והוא נפל ארצה. כך העיד, כי הקורה שישב עליה נשברה.

התביעה הוגשה, כאמור, כנגד העירייה וכנגד המבטחת, בהיות העירייה אחראית, לטענת המשיב, על אחזקת המקלט.

הדיון פוצל, וכשבשלב הראשון נידונה שאלת האחריות, לאחר שהמערערות שלחו הודעת צד שלישי הן כנגד משרד הביטחון והן כנגד הורי המשיב.

בית המשפט ציין כבר בפתח ההחלטה, כי המערערות הבהירו בסיכומיהן, כי אם יקבע בית המשפט כי האירוע אירע כנטען על-ידי המשיב, הרי לא יכפרו בחבותן ויטענו לעניין ההודעה לצד שלישי.

3.         בית המשפט דחה את טענות המערערות כאילו המשיב לא הוכיח את תביעתו במידת ההוכחה הנדרשת. בית המשפט הפנה לגירסת המשיב, אשר הייתה הגירסה האחת אשר פורטה בתצהירו ובעדותו. בנוסף, נתמכה גירסה זו במספר ראיות נוספות. כך, הדיווחים הראשונים מבית-החולים 'אסף הרופא', כאשר בסיכום המחלה מבית-החולים ומיום האירוע, צוין: "היום בשעה 17:30 סיפור של נפילה מגובה 4 מטר. היו בסביבה רק ילדים. לא נראה בזמן נפילה על ידי מבוגר. לא ידוע אם איבד הכרה. אבא מצא אותו בוכה בישיבה", ובמסמך נוסף מאותו יום צוין: "ביום קבלתו טיפס על קיר בגובה של כ-3 מטר..." (להלן: המסמכים הרפואיים).

בנוסף, הפנה בית-משפט קמא לחוות-דעתו של המומחה מטעם המשיב, ד"ר אייל-ביקלס, על-פיה תיאור האירוע הגיוני ומתיישב עם הממצאים בשטח, דהיינו התפוררות של שפת הגג. לבסוף, הפנה בית המשפט לעדות אחיו של המשיב, אשר על-פיה, באותו היום שיחקו באזור המקלט, עלו וירדו, ואז ראה את המשיב בוכה כשהוא על הקרקע, וכשבכל האמור יש כדי להוות סיוע לגירסת המשיב.

מנגד, המערערות לא הביאו כל ראיות מצידן אלא ביקשו להסתמך על הגירסאות השונות כפי שהופיעו הן בכתב-התביעה הקודם והן בתביעה בענבל. הגירסה בכתב-התביעה הקודם הייתה כי בעת שהמשיב טיפס על קיר משופע של המקלט על-מנת להגיע לגג, הוא נפל ונחבל במרפק יד שמאל. כך גם בתביעה בענבל הופיעה גירסה נוספת, לפיה בעת משחק ליד המקלט נפל ונחבל ביד שמאל.

בית-משפט קמא דחה את טענת המערערות כי לאור הסתירות בין הגירסאות השונות אין לקבל את עדותו של המשיב, בקובעו כי הן בכל הקשור לכתב-התביעה הקודם והן בתביעה בענבל, הדברים נרשמו מפי אביו של המשיב ולא מפיו, ובניגוד לדברים שנמסרו על-ידי המשיב עצמו במסגרת ההליך שבפניו. יתר על כן, אם אכן הגירסה שבכתב-התביעה הקודם הייתה נכונה, לא הייתה כל מניעה מהמשיב להביא גירסה זו גם במסגרת תיק זה הואיל והמסקנה המשפטית זהה. בהתייחס לגירסה שנמסרה על-ידי ההורים בתביעת ענבל, הרי שגירסה זו סותרת את העולה מהמסמכים הרפואיים, שם מדובר בנפילה מגובה רב. מכל מקום, הגירסאות האחרות הינן כעדות שמועה, ואין בהן לערער את גירסת המשיב.

בית המשפט דחה את ההודעה לצד שלישי לאחר שקיבל את עמדת פיקוד העורף בכל הקשור לתפקידו של משרד הביטחון בהקשר למקלטים, כך גם דחה בית-משפט קמא את ההודעה כנגד ההורים, הגם שאכן חבים הם חובת זהירות, הרי מעת שהמקלט היווה את מקום הבילוי והשעשוע היחיד, בהעדר מתקני משחק אחרים וללא שלטי אזהרה, אין לראות בכך שלא מנעו מהמשיב ללכת למקלט בליווי אחיו המבוגר יותר, כהפרת הזהירות.

4.         בפסק-הדין דן בית המשפט בשאלת הנזק, ולשם הערכתו מינה את ד"ר טאובר כמומחה בתחום האורטופדי, אשר קבע כי נגרם למשיב שבר סופראקונדילרי וכי המשיב נותר עם הגבלה קשה בתנועות המרפק השמאלי ועם שינויים אריתרוטיים ניווניים באותו המרפק, וכשהנכות הצמיתה נקבעה בשיעור של 20%. עוד ציין המומחה, כי מהתיעוד הרפואי עולה כי המשיב סובל מגיל 7 מ"חולשה ברגליים" וביום 15.3.1999 אובחן עיוות דו-צדדי של כפות הרגליים עם חולשה ברורה, וכשלפי אחד הרישומים מדובר בצניחת כפות הרגליים.

בית המשפט אימץ את קביעת המומחה מטעמו, לאחר שהמומחים מטעם הצדדים נחלקו ביניהם וכשהמומחים כולם לא נחקרו.

5.         בבחינת הפגיעה התפקודית ופוטנציאל ההשתכרות, הפנה בית המשפט לעדותו של המשיב, אשר ציין כי היה תלמיד בינוני בבית-הספר ופרש מהלימודים בכיתה י"א, וכי לאחר שעזב את בית-הספר היו תקופות בהן עבד בעבודות שונות והיו תקופות בהן לא עבד כלל, וכשלדבריו, נתקל בקשיים להשתלב במעגל העבודה, גם בשל הפגיעה בידו, גם בשל חוסר ההשכלה שלו וגם בשל הבעיות ברגליו. כך התקשה להשתלב בעבודה באטליז בו עובד אביו הואיל ולא יכול היה להרים משאות וסבל מהקור בידיו. כן עבד תקופה מסוימת כסדרן בתחנת מוניות וכי באוגוסט 2008 נישא ומתגורר עם אישתו בבית הוריו. אולם, לא צורפו כל מסמכים המעידים על השתכרות או ניסיונות השתכרות וכך גם לא הובאו עדים בעניין זה.  כך גם העיד כי כ-5 חודשים לפני מתן עדותו, בפברואר 2010, החל לעבוד שוב באטליז בו עובד אביו בשכר של 5,000 ש"ח ברוטו בעבודות ניקיון, אך גם בהתייחס לכך לא הוצגו תלושי שכר. בנוסף, לא יכול היה המשיב לפרט את כל מקומות העבודה בהם ניסה לעבוד או עבד, כשהוא חוזר ומציין מספר פעמים שאינו זוכר פרטים אלו. עוד אישר כי שהה במעצר ובמעצר-בית למשך שנה וריצה עונש בעבודות-שירות למשך 3 חודשים.

בנוסף, הוגשה תעודת עובד-ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ממנה עולה כי בעת היותו כבן 19 הגיש המשיב תביעה לנכות כללית ובה טען כי אינו עובד וכי יש לו נכות ביד וברגל, וכשביום 6.1.2002 נקבעה לו נכות בשיעור 30% בגין שינויים ניווניים במרפק שמאל ונכות בשיעור 20% בגין חולשה בשרירים של כפות-הרגליים, ובהתאם, נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור 75% מיום 5.8.2000 ועד ליום 31.12.2004. רופא המל"ל קבע כי הוא מסוגל לעבוד בישיבה ללא מאמץ ביד שמאל ובעבודה שאינה דורשת יישור המרפק, והגם שהמשיב הופנה לשיקום מקצועי, ממסמכי המל"ל עלה כי לא הביע רצון להשתלב, וכל הניסיונות שנעשו לשקמו לא צלחו. עם סיום ההליך נקבע כי המשיב לא איבד את כושרו להשתכר בשיעור של 50% לפחות, וביום 1.1.2005 נדחתה תביעתו של המשיב להמשך תגמולי נכות כללית.